כשהייתי בת ארבע חלמתי להיות בלרינה ואמא שלי רשמה אותי לשיעור בלט. שום דבר שעשינו בשיעור לא דמה למה שראיתי בעיני רוחי שבלרינה עושה ובסוף השנה פרשתי. אבל החלום להיות רקדנית לא עבר. לקח זמן עד שחזרתי. זה קרה בסוף החטיבה. החלטתי שאני מגשימה חלום. התחלתי בשיעור ג'אז פעם בשבוע ותוך שנתיים מצאתי את עצמי במסלול שבו אני רוקדת שלוש פעמים בשבוע (לפחות) שלוש שעות כל פעם -שיעורי קלאסי, מודרני וקומפוזיציה. בהמשך אפילו עשיתי בזה בגרות.
הגוף שלי לא היה גוף חזק אך בעיני אחרים הוא תמיד הצטייר כגוף מושלם לרקדנית כי הייתי נורא גמישה. בפועל הגמישות הזאת, יחד עם פלטפוס בכפות רגליים ושרירים לא חזקים במיוחד, לא שירתה אותי – גרמה לי ללכת הרבה מעבר ליכולות שלי. וכך בגיל 17 כבר מצאתי את עצמי עם כאבי ברכיים, שברי מאמץ, בטן חלשה (למרות שעבדתי מלא – אבל לא נכון) ומלא תסכול על חלום שלא יכול להתגשם.
שלוש שנים אחרי מצאתי את עצמי בדרך פלא בחוג לתנועה באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. שם הגישה היא א-סגנונית ומכוונת לעבודה שמותאמת לתנועת הגוף ולשלד, כך שהשכלול הגופני מגיע מתוך הדיוק של תנועת הגוף. הרבה עבודה נעשית על נטרול "מניירות" שאומצו בעקבות סגנונות ריקוד שונים וחזרה לתנועה טבעית יותר. שם, בעבודה איטית וסיזיפית גיליתי שכל האופן שבו אני עומדת, הולכת, מחזיקה את עצמי, לא מיטיב איתי. זה למרות שמדובר ביציבה שעבדתי קשה להשיג – שעות רבות של כיווץ כל מיני איברים עד שהכיווץ הופך לקבוע. למדתי מה התנועה הנכונה של השלד ואיך נכון לחלק את המשקל, איפה צריך להרפות בשביל שמה שצריך להתחזק יתחזק. וכך בהדרגה מצאתי את עצמי בתהליך של דיוק אינסופי, של בלימת האמביציה לעוף קדימה והחלפתה באמביציה להתבונן יותר פנימה. הכל בהרבה סבלנות שהתאפשרה הודות לפידבק שקיבלתי מהגוף שקורה פה משהו טוב. הסבלנות השתלמה כי הצלחתי להיפטר מהכאבים ולחזק את הגוף שלי מחדש בדרך שאפשר רק להמשיך ולהתחזק בה כי היא תומכת בתנועה הטבעית של הגוף ולא הולכת נגדה.
משהו טוב שיצא מהדרך המפותלת שעברתי היא שאני מכירה בגופי את הנטיות שמחלישות אותנו (כמובן שלא את כולן כי כל גוף הוא אחר אבל אני מכירה את החוויה ואיך זה קורה). אני מכירה את הכאבים שעולים מהתנהלות לא מדויקת ומכירה את הדרך לתיקון. חשוב לי לציין שמדובר בתהליך שאינו נגמר ועד היום אני מגלה כל פעם מחדש עוד כיווצים מיותרים, מפרקים תקועים והחזקות שמגבילות את התנועה. אתוודה ואומר שבהריון האחרון, שברי המאמץ חזרו לי ואני עדיין עובדת על להיפרד מהם מחדש. אני מוצאת את עצמי כל הזמן, משפרת ומדייקת את האופן בו אני נעה, מחזיקה את גופי ופועלת ומגלה שהחקר שם הוא אינסופי. אני מגלה גם שההשלכות של הדיוק הזה באות לידי ביטוי במלא רבדים של חיי, וכל אזור שנפתח, משתחרר או מתחזק יוצר הדים בכל הגוף והיציבה, בדימוי הגופני ובנפש.
בשיעורים שלי, אם זה אחד על אחד או בקבוצה, אני מזמינה כל אחת להיות בהתבוננות הזאת. בתנועה שקטה נטולת אמביציה המאפשרת דיוק, שחרור ומאמץ רק איפה שצריך. אני מלמדת שהכאב הוא סימן שיש להקשיב לו ולאפשר לו לעזור לנו לכוון את התנועה למקום הנכון. לפעמים זה מתסכל, לפעמים זה יקטין משמעותית את טווח התנועה שלנו. אבל דבקות בעבודה כזאת לאורך זמן היא זאת שתעזור לתנועה לגדול ולהיות קלה יותר ומאפשרת יותר. רק מתוך הקשבה ומודעות נוכל להרחיב את טווח התנועה שלנו ואת הפוטנציאל הגופני שלנו עוד ועוד. כך נמנעים משחיקה ועוזרים לגוף להשתכלל לאורך שנים.
בתמונה אני בגיל חמש - לא מרגישה כמו בלרינה (:
Comments