פעם שנאתי את החורף. שנאה ממשית כזאת. היה לי מן דיכאון חורף קבוע הזה שהלך והתרחב בהדרגה גם לסתיו רק מעצם הידיעה שהחורף בדרך. תמיד קר לי ואני תמיד חולה ומנוזלת בחורף. המחשבה לצאת מהבית היא ממש קשה וכל מה שבא לי זה להשתבלל עמוק בתוך מקום חם ולא לזוז משם עד שיתחמם בחוץ.
אני ילדת קיץ. נולדתי באוגוסט ואני פורחת כשחם. השמש מטעינה אותי בכח ואנרגיה. אני נהנת מהמגע שלה בעור שלי ומהחופשיות שבו אני יכולה להניע את הגוף שלי ללא האיום של הקור והכיווץ.
אחותי תמיד אהבה את החורף. היא ילידת ינואר. מאז שהייתה ילדה חיכתה כל השנה לגשם הראשון והיתה יוצאת החוצה בשמחה. הולכת ונרטבת מאושרת בגשם.
מעולם לא הצלחתי להבין אותה וגם קינאתי בכך שהיא בכלל יכולה לצאת החוצה בקלילות כזאת ולא מנוטרלת וקפואה בגלל הקור.
שני דברים השפיעו עלי והתחילו לשנות את השנאה שלי לחורף. הראשון הוא שהתחתנתי עם אוהב חורף מושבע. כן משוגע כזה כמו אחותי – אפילו יותר. וכך מצאתי את עצמי נוסעת איתו לצפון דוקא בפעמים שהיתה סופה ומתלהבת מהעצמה של הטבע בסערה.
אבל השינוי האמיתי ביחס שלי לחורף התחיל עוד קודם. בשיחה די סתמית עם אחי בה הוא הסביר לי משהו על המעגליות של השנה, של העונות ושל הנפש.
הוא סיפר לי שהחורף הוא לא זמן לתנועה גדולה. בחורף רב התנועה בטבע מתרחשת מתחת לפני השטח – מתחת לאדמה. הזרע נובט, השורשים גדלים ומתחזקים. ודוקא כלפי חוץ כמעט ואין תנועה – העלים נושרים והטבע נראה דומם.
כך גם אצלנו בני האדם. החורף הוא זמן להתכנסות, לחיזוק השורשים ולהנבטת הזרעים. את זה אנחנו עושים באמצעות השגרה (עוד דבר שפעם שנאתי והיום אני אוהבת ומעריכה). השגרה שומרת עלינו, עוזרת לנו לחזק את השורשים. בחורף, אנחנו צריכים להמשיך בשגרה, לצמצם את הפעילות בחוץ ולחזק את הפעילות בפנים. כן, גם אם אנחנו לא רואים את פירות העבודה שלנו. את הפירות נראה באביב.
וכך כמו בטבע – באביב אנחנו זוכים לראות את פירות העבודה הקשה של החורף. של המים שחלחלו והזינו את האדמה בכל טוב, של ההתחדשות שקרתה עמוק באדמה. ואין כמו להסתובב בחוץ באביב ולהנות מהיופי שמתעורר.
ואז מגיע הקיץ – שזאת תקופה של שבירת שגרה, שבה אנחנו נותנים לזרעים שלנו לרחף שוב באוויר, לנוע ממקום למקום. השגרה כבר פחות רלונטית והצורך בחיפוש של משהו חדש מתעורר. חיפוש של זרעים חדשים שנרצה לנטוע ממש עוד מעט כשיגיע הסתיו.
מאז, כבר שנים שאני לא מפחדת מהחורף אלא מחכה לו בשמחה גדולה, בעצם לכל עונה שמגיעה – והיא מגיעה תמיד בזמן. היום אני מתבוננת אחרת על השינויים בעונות השנה והרבה יותר מסונכרנת בתוכי עם התנועה של הטבע. אני שמחה משבירת השגרה של הקיץ ומתרגשת לקראת ההתכנסות של החורף. יש בי סבלנות לתהליכים שקורים ויכולת להתמיד בעשייה (פנימית וחיצונית) גם בלי לראות תוצאה ישירה. אני יודעת שבעצם ההתמדה, גם אם היא קטנה, מתרחשת העבודה האמיתית והחשובה. אני מתרגשת מהפירות שיוצאים באביב. ותאמינו לי שכשקשובים לכך מגלים, שתמיד יש פירות, פירות לעמל שעבדנו בחורף, פירות שנמשיך להנות מהם גם בקיץ.
ועכשיו ,הסתיו מתקרב, וזה הזמן לנטוע זרעים שנרצה לטפח ולראות גדלים בשנה שתבוא.
איזה זרעים תרצו לזרוע?

Comments