לפני שנה ביקשתי לעצמי חיבור לירח. לא לגמרי ידעתי מה אני מבקשת. ידעתי שאני מבקשת יותר מהנוכחות שלו בחיי. יותר לצאת החוצה בלילה- ולהנות מאורו. יותר להיות מודעת לזמן שעובר ולחודש שמתחדש. יותר להיות מחוברת למחזורי החיים – בתוכי ומסביבי.
סיפרו לי שהעולם הירחי מייצג את העולם המיסטי- העולם שמעבר. העולם של נוכחות ללא פעולה.
ואני בחיבור לירח מבקשת חיבור לצד השני. לצד השני של העולם – זה שמעבר, וגם לצד השני שבי. להאיר את החשיכה, את הלא מודע.
ואני מחפשת להבין ולקבל שלהאיר את החושך לא יכול לקרות ברגע, וזו לא חוויה רציפה. יש בה הדרגתיות ומעגליות. זמנים שאפשר לראות וזמנים שלא. זמנים של התרחבות וזמנים של הצטמצמות, ואני וכולנו שם נעים ביניהם.
ולפעמים בחושך – ככל שיש יותר אור רואים פחות ודוקא בהיעדרו של אור הירח אנחנו רואים יותר כוכבים.
אז אני ממשיכה בחיפוש שלי אחר הירח. רוצה ללמוד ממנו על מוות ולידה - שמבטאים רק את מה שהחושים שלנו מסוגלים לקלוט. כי הירח נמצא שם תמיד אבל החושים שלנו לא יכולים להבחין בו ללא אורה של השמש.
כמה מתעתעים החושים שלנו, כמה מוגבלת התפיסה שלנו.
ואני רוצה להרחיב את התפיסה שלי וגם לחיות בשלום עם הצמצום, עם חוסר ההבנה, לחפש להיות שם שלמה.
וכן - זה לפעמים מאתגר, אבל זה ממש עניין של בחירה. עניין של הסכמה והבנה שגם לירח יש את התנועה שלו בין מלאות לריקנות, בין אור לחושך, בין נסתר לגלוי. בדיוק כמו אצלנו.
האם נסכים להמשיך לנוע לאורו המשתנה של הירח?